<h1>שו"ת הרא"ש כלל כ' סימן ט"ו</h1>
<h2>דף י.</h2>
עוד ילמדני אדוני אבי נר"ו אם נאבד הסכין אחר השחיטה קודם בדיקה שכתבת להיתר להעמידנו על חזקתו, וכן מצאתי כתוב בשם ר"י ורש"י ורשב"ם וראב"ן ז"ל. ועוד הוסיף אפילו נמצאת פגומה אח"כ כשרה הואיל ויצא הדבר להתר יצא, והאי דנמצאת פגומה אימור שברו בה עצמות ולא אדעתיה. אבל רבי שב"ט ז"ל כתב לאיסור. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל, שכתב עד שיודע לך בברור שנשחטה כראוי בסכין שאין בו פגם. וכ"כ הרמב"ן ז"ל, שכתב עד שיודע לך בבירור שנשחט כראוי. ואם נפל הסכין לארץ אם חשוב כשבר. ולפעמים כשהעוף מפרכס מכה ברגליו בסכין אם חשיב כשבר. ושוב מצאתי באבי העזרי הכל לפי אומד הדעת אם דבר קשה שבר או מכה בכח או לאו. תשובה מה שכתבת בנאבד הסכין, מילתא דפשיטא היא כיון דנבדק הסכין קודם שחיטה ונאבד אחר השחיטה דלא תלינן למימר פגם בעור, כיון דלא חזינן ריעותא קמן בסכין, אלא מוקמינן סכין אחזקתיה דמילתא דלא שכיח הוא שיפגם בעור. ואפילו כי אשתכח סכין פגום חומרא יתירה היא דטפי הוה לן למימר דבעצם המפרקת איפגים, אלא שאינו שוחט בעצם בחוזק אמרינן אימור בעור איפגים ולחומרא. ומה שכתב רב אלפסי ז"ל עד שיודע שנשחטה כראוי בסכין שאין בו פגם, איכא למימר לאפוקי אם שחט בסכין שאינו בדוק, או אפילו בסכין בדוק ולאפוקי אם מצאו פגום אחר השחיטה, דלא נתברר יפה ששחט בסכין שאין בו פגם דאמרינן בעור נפגם. אבל אם בדק הסכין קודם השחיטה ונאבד הסכין הרי נתברר יפה ששחט בסכין שאין בו פגם דאוקמינן לסכין אחזקתיה ואימר לא איפגים. וזה היה טעמו של רבינו אב"ן דחומרא יתירה לתלות בעור איפגים. הילכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות ואין דרך לדחוק הסכין על עצם המפרקת, תלינן לחומרא ואימא בעור איפגם, אע"ג דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרינן לה. אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות וניתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן לה. ואם עשה שום תשמיש בסכין שראוי ליפגם בו מהאי טעמא שרינן ליה, דחומרא יתירה הוא לתלות בעור יותר מבעצם המפרקת הילכך בקל תלינן בדבר אחר.
